למה לא סיפרת לי?

Tweet

כמה מאיתנו כבר עברו את השיחה על החסידה המדופלמת עם ההורים? כמה

כמה מאיתנו כבר עברו את השיחה על החסידה המדופלמת עם ההורים? כמה מאיתנו עוברים מסכת תחקירי השב"כ היומיים של אימא? אני משערת שכמעט כולם. אבל כמה מאיתנו באמת מספרים לאימא הכול, פותחים בפניה את הלב ואת הסודות הכמוסים ביותר, ולא צריך ללכת כל כך רחוק, כמה באמת מקשיבים כשהיא מדברת? בואו נודה, האחוזים נמוכים. אלמוג כץ על נושא בעייתי במיוחד. חינוך מיני נכון בקרב צעירים. האם יש פיתרון אמיתי?

התוכנית של צופית גרנט ששודרה לפני יומיים עסקה בנושא כואב. נושא שהולך ותופח למימדים עצומים- הריון בגיל 15. כן, בגיל שבו רוב הבנות נכנסות לתיכון וחוות אהבה ראשונה, וימי כיף עם חברות, יש בנות שנשארות בבית לטפל בעולל קטן, שבדיוק כמוהן, עדיין תמים וחווה את העולם בצורה ראשונית. צופית גרנט, אימא לנער בן 17 ולילדה בת 15 יצאה למסע בעקבות מצב הנוער של היום. היא מצאה ש-90% מהנערות נכנסות להיריון מתוך בורות ומחסור באינפורמציה בסיסית, משהו שמזכיר את מדור השאלות תשובות בדף האחורי של עיתון " מעריב לנוער". איך ייתכן שבעולם מתקדם כמו שלנו יש עדיין נערים ונערות שלא שמעו על אמצעי מניעה או חינוך מיני בסיסי?

הבעיה הראשונה טבועה באמונה ש- "לי זה לא יקרה". לא משנה כמה שיעורי חינוך מיני יתקיימו בביה"ס (כי הרי גם ככה יותר עסוקים בהם בעיצוב מטוסי נייר מאשר להקשיב), לא משנה כמה פעמים ההורים ידברו אתם(כי הרי שני הצדדים בדר"כ נבוכים ולא מגיעים תמיד ללב העניינים), ולא משנה אם הם שמעו על זה או לא- כל בן נוער שיגיע בפעם הראשונה לאינטימיות, למצב של להט, לרוב ברגע הכי מפתיע, לא יגיע למסקנה באותו רגע לעצור את הכול, ולומר באופן מופתי: "רגע, שכחתי משהו"."

בתוכנית, צופית פגשה את החברים של ילדיה לשיחה עניינית, כזאת שבאמת מנסה להבין מה עובר במוחם הקודח. היא ליוותה באופן מצמרר נערה שעברה הפלה כואבת, וילדה בת 15 שנכנסה להריון וגילתה על כך רק בחודש השישי. אז מי בעצם אשם במחדל? ההורים שלא היו מעורבים מספיק והעדיפו להימנע משיחות מביכות שאין להם מושג איך לנהל, בית הספר שלא סיפק לה מספיק ידע בנוגע ליחסי מין, או אולי בעצם האשמה נופלת עליה ועל חוסר תשומת הלב שלה? אז ככה, לדעתי הורה שרוצה להיות מעורב ימצא את הדרך. זה נכון שאנחנו בדר"כ לא מדווחים להורים על כל דבר אותו אנחנו עוברים, אבל כאן הרעיון המרכזי הוא חינוך מגיל צעיר. הורה יכול לזהות רמזים קטנים, לעקוב אחרי התנהגות בלתי תקינה. להורים יש אומנם מידת אחריות בעניין, אך הם לא האשמים העיקריים. נוער בגיל כזה דוגל בלמרוד, בללכת נגד הנהלים והחוקים הלא כתובים בבית, ובפריצת הגבולות, ועם זאת , האחריות של ההורים היא להעביר את המסר הנכון, לחנך, לבדוק וללחוץ.

בכל הקשור לבית הספר, הוא פשוט לא מעניק מספיק אמצעים וכלים. שיעורי החינוך המיני הם מעטים (והרוב עוברים אותם בשלב מוקדם מדי ביסודי) ואין בהם כל עניין. הם לא מעוררים את סקרנות התלמידים, ולכן אין בהם שום תועלת. עודף האינפורמציה באינטרנט, הקדמה, וההתבגרות המהירה והמאתגרת יוצרת אצל הרוב הגדול לחץ גדול שמשפיע על החלטות שגויות. המחשבה השלטת אצל רוב הנערות היום היא- מה אם הוא לא נמשך אליי? אם זה לא יקרה לי אף פעם? ובאופן כללי קיימת תמיד ההשוואה לחברות- אם כל החברות שלי כבר עשו את זה אולי גם הגיע הזמן של? האם אני לא מספיק "אינית"? וכו'. הרצון להיות כמו כולן, ולהרגיש רצויות ואהובות עולה ברוב המקרים על הרצון האמיתי שלהן ועל המוכנות הנפשית.  בנוגע לבנים, הסיפור די דומה. הם רוצים להרגיש "גברים" אמתיים. האגו פועל שעות נוספות ובדיוק כמו בעולם החיות, גם כאן יש צורך לחזק את תחושת הכבוד העצמי והטסטוסטרון באמצעות כיבוש.

לסיום, הורים, אתם צריכים ללמוד איך להגיע לידיכם בדרכים מקוריות. בית הספר בוודאי ימשיך עםתכנית החינוך הכושלת שלו והנוער לא יפסיק לנסות דברים חדשים ולהתבגר. אני מקווה שהוא יעשה את זה בדרך חכמה ונבונה עם הרבה יותר כלים, ידע ותמיכה. תכניות כמו אלה של צופית גרנט עושות פעולה חשובה ותורמות רבות אבל זה בטח לא מספיק.